שלום לך,
אתה מתאר פער מאד גדול בין איך שבנך מתנהג בבית הספר, בחוגים ובחברת אחרים, לבין איך שהוא מתנהג בבית. הפער הזה מעלה שאלות לגבי האופן בו ניתן לעזור לו ברגעים אלה שקשים לכולכם, וכן שאלות לגבי הסיבה לכך.
אצל כולנו קיים הבדל מסוים בין האופן בו אנו מתנהגים בפומבי לבין האופן בו אנו מתנהגים בביתנו ועם הקרובים לנו. וכך גם אצל ילדים, אשר יודעים מגיל צעיר כיצד מצופה מהם להתנהג. אולם כאשר הפער כה גדול, נראה שהדבר מעיד על כך שבנכם מתמודד עם קושי משמעותי. יתכן שהקושי קשור לתחושות שעולות בו במצבים מסוימים בבית (יתכן שלא בהכרח מדובר במשהו אובייקטיבי אלא בחוויה שלו), ויתכן שהוא מתמודד עם קשיים דווקא במקומות אחרים, אך המקום בו הוא יכול לפרוק אותם ולשחרר את המתח, הוא בבית.
לכן אני רוצה להציע בשלב הראשון לראות אם אתם יכולים להעלות השערות לגבי מקור הקושי. האם ידוע לכם אם משהו מתסכל אותו בבית הספר, בחוגים או בחברת הילדים? או לחילופין האם יש דבר המתסכל אותו בתוך המשפחה, דבר שמלווה אותו כבר מגיל צעיר או שהתחדד דווקא עכשיו? אפשר ברגעים שהוא דווקא רגוע ושניתן לקיים עמו שיחה פתוחה, לנסות ולשוחח על הרגעים האלה, ולהבין יותר לעומק מה מטריד אותו. באופן דומה אפשר לבדוק איתו מה יכול לסייע אותו.
נראה שמה שנפגע בעת המריבות זה היכולת לתקשר איתו. כלומר התקשורת בינכם לבינו נפגעת וכמו לא מצליחה להתקיים. ובמקום מילים יש צעקות, טריקת דלתות והשתוללות. כמו כן הוא חווה דברים בעוצמה גבוהה, ומכאן גם המחשבה שלו לערב את המשטרה. אין ספק שחשוב למצוא את הדרך בה לא נדרשת שליטה שלכם (להחזיק אותו בכוח) או שליטה שלו (לקבל כל מה שרוצה). נסו לחשוב האם בדיעבד אתם יכולים להבין מדוע הגיב כמו שהגיב במצב מסוים שהתרחש בבית? מה הוא חש באותו הרגע? מה הוא חשב לעצמו? הרבה פעמים יש פער בין האופן בו אנו חווים משהו, לבין האופן בו חווה אותו מישהו אחר. כאשר הפער הזה קיים מול הילד שלנו, חשוב לנסות ולהיכנס לנעליים שלו, כדי להבין עם מה הוא מתמודד. הדבר גם יוצר יכולת טובה יותר לתקשורת באותם הרגעים.
הצורך הזה לשפר את יכולת ההתמודדות של כל המשפחה עם המצבים המורכבים האלה, וכן הצורך להבין מדוע בנכם כה חסר שקט, מובילים לכך שכן חשוב בעיניי להיעזר בטיפול פסיכולוגי. זה יכול להיות טיפול עבור בנכם שמלווה בהדרכת הורים, וזה יכול להיות טיפול משפחתי. הזכרת קודם שלא פניתם לעזרה כדי לא להזיק לעתיד שלו. חשוב לי לומר בהקשר זה שקיימות שתי אפשרויות ששתיהן לא יזיקו לעתידו:
אפשרות אחת היא לפנות לטיפול ציבורי, כלומר דרך מרפאות של קופות החולים (אפשר לבדוק עם המוקדים של הקופות). זהו טיפול מסובסד בחלקו, אשר נרשם בתיק האישי במרפאה. עם זאת חשוב לדעת שהסיכוי שטיפול בגיל 9 ישפיע באופן כלשהו על העתיד, הינו אפסי ביותר עד לא קיים. אנשים רבים מאד נעזרים בטיפול, ובייחוד ילדים. קשיי התמודדות כאלה ואחרים אופייניים לגיל הילדות, ואין בהם משהו מיוחד או משהו שמצביע על האישיות של בנך.
אפשרות שנייה היא לגשת לטיפול פרטי. טיפול זה אינו נרשם בשום מקום, כך שהצבא או כל גורם אחר לא יודע על טיפול זה, אלא אם כן אתם מדווחים על כך. אבל כאמור, לטיפול בגיל 9 אין כל השפעה על בגרותו של האדם.
לכן אני מציעה לכם כן לפנות ולהיעזר. חשוב לזכור שגם לבחירה לא ללכת לטיפול יש השלכות – נראה שללא עזרה במציאת דרכי תקשורת, וללא הבנה של הדבר המטריד את בנכם (דבר שיכול להתבהר רק דרך שיחות), הקושי רק ילך ויתעצם. בגיל ההתבגרות הרבה פעמים הקשר בין ההורים לילדיהם עובר אתגרים רבים, כך שכדאי וחשוב להגיע לתקופה זו, כאשר אתם מבססים יכולת תקשורת טובה, שתעמוד לרשותכם גם במצבים קשים בעתיד.
עינת
