שלום רויטל,
אין ספק שזה קשה לראות את ילדנו פוחדים, חוששים ומודאגים. בדרך כלל אלה הם רגשות שמבוגרים חווים יותר, בעוד הילדים הצעירים משוחררים מהם. עם זאת, גילויים וביטויים של דאגה וחשש ואחריות כלפי האחר, הם גם מנת חלקם של ילדים.
נראה שיש שני דברים שהתחברו יחד –
הראשון הוא הגיל של בנך. הוא בתקופה בה הוא ער יותר ויותר למתרחש במציאות (ולא רק עסוק באופן אגוצנטרי בעצמו), וכן ההבנה החברתית הולכת ומתפתחת. כלומר הוא שם לב יותר ויותר למה חבריו עושים, ויכול לחוש רגשות מורכבים יותר כלפיהם וכלפי מעשיהם.
הדבר השני שציינת הוא יום השואה ויום הזיכרון. יתכן והם לא עוררו בו פחדים, אך כן עוררו את תשומת ליבו לכך שגם מתרחשים דבר מסוכנים ומפחידים – איך שהתייחסו ליהודים בעבר, מלחמות, חיילים שנהרגים. כלומר יתכן שתכנים אלה סדקו את תחושת הביטחון והמוגנות שחש, והוא ער יותר לכך שיכולים לקרות דברים מסוכנים לאנשים. גם זה תהליך טבעי שילדים נחשפים אליו, ככל שהם גדלים, והם לומדים למצוא איזון בין תחושת הביטחון שלהם בעולם, לבין הידיעה שהעולם גם עשוי להיות מסוכן. בדרך כלל איזון זה נשמר היטב ואיננו מופר, אלא אם כן קורים דברים קשים במעגל קירבה ראשוני.
משתי הסיבות האלה, נראה לי שהתגובות של בנך אינן חריגות אלא מבטאות רגישות שלו לאחרים, ויתכן שרגישות זו גברה על רקע תקופה זו של ימות הזיכרון. אני מציעה פשוט להמשיך ולראות האם תגובות מסוג זה עולות גם בהמשך. במידה וכן, מה שיסייע לו זה תיווך נכון של הסיטואציה, תוך התייחסות למה שהוא מרגיש ולמה שבאמת קורה. לדוגמא – "אני רואה שאתה פוחד, כי אתה רואה שהם מתרחקים מאיתנו, אבל אתה לא צריך לדאוג. ההורים שלהם שומרים עליהם ודואגים להם, כך שהם לא ילכו לאיבוד. או – הם גדולים והם זוכרים את הדרך חזרה לכאן". במקרה הראשון אפשר גם כן לשקף את זה שזה באמת מבהיל שהחבר רץ לכביש, לא ידעת אם הוא יעצור בזמן או לא, ודאגת לו. וכדי להחזיר את תחושת השליטה אפשר להוסיף – זה חשוב באמת לעצור לפני הכביש. ככה אנחנו שומרים על עצמנו. ונסביר את זה גם לחבר".
כלומר הדברים החשובים הם להיות איתו עם מה שחש, כדי שירגיש מובן. ולצד זה להשיב את תחושת השליטה והביטחון.
עינת
