היי, אני הדר בת 20, אני 1.60 ושוקלת 56.
כל החיים שלי אני סביב הדיאטה ולא מרוצה ממשקל הגוף שלי. בשנה האחרונה (אפילו פחות) ירדתי בערך 10 קילו. כשהשתחררתי מהצבא (לפני חצי שנה) החלטתי להפוך את הדיאטה לאורך חיים בריא, קראתי כתבות על תזונה על מאכלים על פחמימות שומנים סוכרים וחלבונים, וניסיתי לאמץ את השיטה של אורך חיים בריא, וככה הירידה שלי הייתה יותר דרסטית אבל הרגשות אשם שלי גדלו כשאכלתי מזון שהוא פחות בריא לדעתי..
אני מקפידה על אכילה של ארוחות מסודרות, ורק של אוכל בריא (אני לא אוכלת אורז, פסטה, פתיתים ודברים כאלה), כשאני אוכלת משהו שהוא לא בריא אני מתחרפנת ולפעמים אפילו מקיאה אותו בכוונה כי אני מרגישה רע עם עצמי (זה קורה לי לעיתים רחוקות כשאני אוכלת יותר מדי למרות שאני מרשה לעצמי פעם בשבוע), אני עושה 2 אימונים ביום (לפעמים אפילו יותר), ואני רושמת באופן מסודר כל מה שאני אוכלת בשביל לדעת מה הכנסתי לגוף באותו יום..
הרבה פעמים אני מעדיפה לא לצאת עם חברים כי אני מעדיפה לישון ופעם לא הייתי כזאת, הייתי יוצאת כל יום ומסתפקת בשעות שינה מועטות. יש לי תפריט מאוד מסודר וכשאני לא אוכלת בדיוק מה שאני הצבתי לעצמי אני מרגישה רע ושאני מגזימה ומאוכזבת מעצמי. רוב היום הנושא שיחה שלי עם חברות וגם עם משפחה הוא על אוכל ואני מרגישה שאני צריכה ״אישור״ על מה שאני אוכלת בכל יום. ההורים שלי מצד אחד אומרים לי לאכול יותר ושאני מגזימה אבל מצד שני כשאני אוכלת משהו שהוא פחות בריא הם נוזפים בי בטענה שאני אחכ בוכה על זה.
בשבועות האחרונים עלה הנושא של הפרעות אכילה, אני לא בתת משקל אבל כן יש לי אובססיה לאוכל שאני אוכלת בעיקר אם אני אוכלת לא בריא, ואובססיה לאימונים שלי ברמה שאני מעדיפה להתאמן מאשר להיפגש עם חברים או משפחה, וגם כשאחותי הייתה חולה והייתי צריכה להחליף אותה בעבודה במשך שבוע נכנסתי לדיכאון רציני וגם כשהתאמנתי הייתי בדיכאון ובכיתי.
אני מאוד אבודת עצות ולא יודעת מה לעשות בנושא.. יש לי פסיכולוגית אבל אני יודעת שאני אעוות את המציאות ואצייר את הכל איך שאני רוצה לראות את המצב ולא אניה מסוגלת להגיד לה את כל האמת...
אשמח לעזרה .. תודה, הדר
