שלום לך,
כפי שכתבת בעצמך בראשית דברייך, פחדים בקרב ילדים הם אכן דבר נפוץ. זהו שלב בו הם עדיין אינם יכולים להעריך את המידה בה הדבר ממנו הם פוחדים הוא אכן מציאותי, וכן מה הסבירות שיתרחש.
כמו כן זהו שלב בו הילדים תלויים בהורים באופן משמעותי לקבלת תחושת ביטחון והרגעה. הם אינם מרגישים שביכולתם להתמודד עם הדבר שמפחיד אותם בכוחות עצמם. לפיכך הפחדים השונים מובילים להיצמדות גדולה יותר להורים. פחדים רבים גם מתעוררים דווקא בלילה, זמן בו בשל החושך תחושת הביטחון נפגעת, וכן זמן שמחייב פרידה זמנית מההורים, אשר ישנים בחדר נפרד.
דרך אגב, האם אחותו הקטנה ישנה איתו בחדר או אתכם? הרבה פעמים כאשר אחד האחים ישן עם ההורים, זה מעורר בילד השני קינאה ורצון לזכות גם הוא בקירבתם.
זה חשוב שהראית לבנך שהבית סגור, ונראה מדברייך שזה אכן הרגיע אותו באותו הלילה. לכן הייתי מציעה להמשיך ולהדגיש את הדברים המעניקים ביטחון בבית – החלונות סגורים, הדלת נעולה. כמו כן אבא ואמא שנמצאים בחדר סמוך ושומרים עליך ועל אחותך. עם זאת חשוב לזכור שתחושת הפחד לא תמיד חולפת מול הוכחות מהמציאות "שהכל בסדר ואין סיבה לפחד", ולכן לצד זה חשוב שתאפשרו לו להרגיש שהפחד שלו מובן.
במילים אחרות, זה ההבדל בין לומר לו "אנחנו מבינים שאתה פוחד מאד, אבל חשוב לנו להגיד לך שהבית בטוח ואנחנו שומרים עליכם" (שזה הדבר המתאים יותר), לבין לומר לו "הכל בסדר, אין לך ממה לפחד" (שזה הדבר הפחות רצוי, כי זה משאיר אותו בתחושה שלא מבינים אותו ולא נותנים לגיטימציה לזה שהוא מרגיש פחד בכל זאת).
דבר נוסף שחשוב לעשות הוא פשוט להמשיך לבוא לחדרו ולסייע לו להירדם. כרגע הוא זקוק לכם, ולא מצליח למצוא דרך להתמודד לבדו. דרך הנוכחות שלכם הוא ילמד לאט לאט להרגיש שוב ביטחון במיטה שלו ובחדר שלו. אני יודעת שזה מתיש, ושזה מפריע גם לבני הבית האחרים, אבל אי אפשר לקצר את הדרך... אחרי כמה זמן זה יחלוף.
עם זאת הייתי מציעה לעשות את התמיכה הזו באופן הדרגתי. כלומר בתחילה כן לבוא ולשבת קרוב אליו וללטף ולהרגיע. לאחר שתראו שהוא נרגע מהר יחסית כאשר אתם מגיעים, הייתי מציעה לצמצם מעט את התמיכה וההרגעה. למשל לשבת לידו מבלי ללטף. ולאחר מכן רק להיות לידו אבל לא ממש קרובים למיטתו. כך עדיין תהיו נוכחים, אבל עם מידה מעטה יותר של קירבה והיצמדות פיזית, עד שירגיש שוב ביטחון להישאר בחדר לבדו.
עינת
