שלום לך,
את מתארת הימנעות מאד גדולה שהלכה והתרחבה, עד כדי פגיעה גדולה בתפקוד. בדרך כלל באמת הימנעויות מתחילות מדבר ספציפי, ולאט לאט נעשית הכללה הולכת וגדלה עד אשר מצבים רבים נחווים כלא נעימים וכמסוכנים ויש רצון שלא לפגוש בהם.
אני יכולה להבין את המחשבה על CBT – טיפול כזה הוא טיפול ממוקד, עם פרוטוקול טיפולי מובנה, שנמצע יעיל מאד בהתמודדות עם מצבים כאלה. בטיפול זה נלמדות באמת טכניקות של הרגעה, אבל לא רק. ישנה גם התייחסות למחשבות השונות (בעצם המחשבות שמובילות לכך שהמצבים נתפסים כמסוכנים), עם ניסיון להבין באופן מדוייק את התפיסה לגבי המצבים השונים. כמו כן ברמה ההתנהגותית ישנן טכניקות שונות, אשר נועדו לצמצם את ההימנעות בהדרגה, כמו חשיפה הדרגתית למצבים המאיימים. אני לא יודעת כמה זמן התקיים הטיפול, אבל זו בהחלט אופצייה שהיא כן טובה מאד בעיניי.
אפשרות נוספת היא גם טיפול שאינו CBT, כלומר טיפול שהוא שיחות פתוחות יותר ולא פרוטוקול של משימות. המטרה בטיפול זה היא להבין לעומק את החרדה הנמצאת בבסיס ההימנעויות. להבנה זו יש כוח רב באפשרות להתמודד עם הגורמים המאיימים.
הייתי מציעה כן לפנות לטיפול פסיכולוגי. זה יכול להיות טיפול משולב, כלומר טיפול בשיחות (טיפול דינאמי) שיהיו בו גם מרכיבים של CBT. כלומר לחפש מטפל שבקיא בשתי הגישות ויוכל לבחור במה להתמקד בהתאם לצורך.
כמו כן באופן כללי לא הייתי פוסלת אפשרות של טיפול תרופתי. במקרים שהחרדה היא מאד גבוהה, עד כדי פגיעה משמעותית בתפקוד וקושי להתחיל ולעשות צעדים ראשונים של התמודדות, טיפול תרופתי יכול להיות משמעותי. המטרה שלו היא להפחית את עוצמת החרדה לאופן כזה שניתן יהיה להתחיל לרכוש כלים להתמודדות ולהתנהל אחרת. לאחר תקופה מסוימת, בה ההימנעויות פוחתות והתפקוד חוזר להיות תקין, אפשר בהדרגה להפסיק את הטיפול התרופתי. בכל מקרה, כדאי להתייעץ עם פסיכיאטר ולשמוע את דעתו בעניין.
הימצאות במצב של חרדה כזו, פוגעת מאד בביטחון העצמי ובתחושת הערך העצמי. כלומר המעבר מהיותו תלמיד מצטיין ובוגר, למי שחושש מיציאה אל העולם וחש בטוח רק בביתו, מטלטל מאד את ההערכה העצמית. לכן הייתי ממליצה לפנות לאפיקים הטיפוליים במהרה.
עינת
