שלום לך,
את מתארת שהפחד של בנך מבני הדודים שלו החל באותו משחק ספיידרמן שהם התנפלו בו אחד על השני. נראה שהיה שם משהו שמאד הבהיל אותו, וגרם לפחד להישאר גם בפעמים האחרות שהם התקרבו אליו.
ילדים בגיל זה לעיתים מתקשים להפריד בין דמיון לבין מציאות. כלומר, יתכן שלרגע המשחק נראה היה לו אמיתי ולכן הפחיד אותו מאד. יתכן גם שהוא הבין שזה משחק, אך האגרסיביות שהיתה הפחידה אותו, כלומר יתכן שהוא הרגיש מאויים מבני הדודים אפילו שהבין שזה משחק.
גם אנחנו, כמבוגרים, מתקשים לשים בצד דברים שהפחידו אותנו, או דברים שהפריעו לנו. לעיתים לוקח לנו זמן להתגבר על דברים. ויתכן שבנך זקוק לזמן הזה. כלומר, להבנה שהוא לא יכול להמשיך לשחק איתם "כאילו כלום לא קרה" ושהוא נשאר חושש.
אפשרות אחת הינה לקחת קצת "פסק זמן" מהמפגש עם בני הדודים. לא הרבה זמן, אפילו שבוע שבועיים, שבהם הוא קצת יתרחק מהחוויה הלא נעימה ואפילו יתגעגע לבני הדודים.
אפשרות נוספת וחשובה היא להמשיך ולתווך לו את מה שהוא מרגיש, כפי שבאמת עשית. לומר לו שאת מבינה שהוא מפחד, שאת יודעת שהמשחק איתם היה לו פעם לא נעים, ולומר שאת נשארת עכשיו להשגיח. כלומר, כדי לתת לו תחושת ביטחון, חשוב שאת או ההורים של בני הדודים, תהיו נוכחים בתקופה הקרובה בזמן שהם משחקים. כך, למרות שהוא לא בטוח בתקופה הזו שהוא יוכל להגן על עצמו מפניהם אם יצטרך, הוא ידע שיש מי ששומר עליו. זה יוכל לעזור לו לשחרר את המתח, ואולי אפילו ליהנות מהמשחק איתם.
עינת
